<h1>שבלי הלקט הקצר דיני נדרים ושבועות סימן מ"ח</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ובשם גאון מצאתי, שאלה, היכא דנדר אינש או נשתבע שבועתא ובעי לאורויי ליה שבועה או אי נמי נשתבע דלא למללא, אית ליה הפרה או לא. זה הדבר נשאל לפני רב האי גאון ז"ל, והשיב והחמיר הרבה דברים בנדרים ובשבועות, והכי אמר בסוף תשובתו, שאין אנו מתירין נדרים ולא מפירים שבועות מפני שמסכתא דנדרים אינה מתפרשת בישיבות יותר ממאה שנה, וכן אמר רב יהודה גאון, שאין אנו מפרשין מסכתא דנדרים ואין אנו יודעים לעמוד על עומק הדברים, ואין בנו כח להפר נדרים וכ"ש שבועות, ואין נוהגין בשתי ישיבות ולא בבבל כולה להפר נדרים, שאנו מחמירין בנדרים וכ"ש בשבועות, ומיום שנמנעו חכמים להפר נדרים ולהתיר שבועות, התקינו לומר בתחנונים בישיבה ביום הכפורים ובתעניות של צבור, רחמנא גליא קמך דלית לן למיפר נדרי ולית דשרי איסרי, כלומר אין בדור הזה חכם שיודע להפר נדרים ולהתיר נדרים [שבועות] גם אתם החמירו בנדרים וכ"ש בשבועות, ואל תשנו מנהג הישיבות וגאונים אחרים. ואדוננו הגאון כתב, שאף אנו נזהרין כמו שהזהירו הראשונים להתרחק מהתרת נדרים ושבועות אם בא לידינו דבר שיש בו תקנה גדולה לציבור או ליסוד התורה או בקיום מצוה לרבים, או יש חשש דברים קשים לרבים ומחלוקת, שמביאין לידי חרבן גדול, אין במינוי זה שמנו עצמם קדמוננו עצמם כח להימנע, ולהביא רבים לידי דברים קשים הללו, ומי שעשה כן חסיד שוטה הוא, כההוא דחזא איתתא דטבעא בנהרא, ואמר, לאו אורח ארעא לאסוקה, ואעפ"י כן אין אנו נושאין עצמנו על דבר עמוק וקשה, ואין אנו עושים מעשה אלא בדבר ברור, ואף מי שלפנינו כן עשו.
<h2>דף כג:</h2>
הנשבע בנקיטת חפץ שלא תעמוד אשתו עמו שנה מהו בתשמיש המטה, מי אמרינן הרי כלל דברים האסורים עם המותרים, ועוד, אם נשבע שלא ליהנות את אשתו, מי אמרינן הרי זה חייב לזונה ולא חיילא שבועה או יש כאן דין כולל. השיב ר' אביגדור, וודאי למאן דאית ליה איסור כולל, דחייל נמי תשמיש אי לאו דמשעבד לה, אבל כיון דמשעבד לה לאו כל כמניה לאפקועי שעבודא דנהי דמיחל שבועה נמי בדברים האסורים עם דברים המותרים, לא מהני למיחל שבועה על דבר שאינו שלו להפקיע שעבוד שעליו שהוא משועבד לאחרים, אבל אם אמר הנאת תשמישך אסור עלי דאז אסר חפצא עליו ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו, אבל אם אמר הנאת תשמישי אסור עליך אינו כלום, הא למה זה דומה, לאדם שנשבע שלא יפרע חובו לחבירו דלאיו כלום הוא. וגם הנשבע שלא ליהנות את אשתו נמי לא חיילא שבועה אמזוני מהאי טעמא, אפילו על ידי כולל, דאין אדם אוסר פירות חברו על חברו, ואע"ג דקיימא לן כרב הונא, יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה, אלמא מזוני לא דאורייתא נינהו אלא תקנתא דרבנן וכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו כדאיתא בפרק חזקת הבתים, שארה דכתב רחמנא לאיו מזונות הם, אלא כדדריש ר' אליעזר בן יעקב בפרק נערה שנתפתתה לפום שארה תן כסותה, שלא יתן של ילדה לזקנה ולא של זקנה לילדה, וכיון שאינו משועבד לה מן התורה הוה לן למימר דתחול שבועה אמזוני, הא ליתא, דכל דממונא הפקר בית דין הפקר, וחכמים הפקירו ממון הבעל אצלה, והקנוהו להיות משועבד למזונותיה וכשעבודא דאורייתא דמי, דילפינן לה מקראי, בפרק השולח לגבי פרוזבול.
<h2>דף כה.</h2>
השיב רבנו יצחק, מי שנשבע בתפיסת חפץ, מן ההלכה אינו משמע שלא יהא מותר להתיר בכל דבר, בין בשבועה בין בנדר, בין בתפיסת חפץ בכל יש לו הפרה, אבל הגאונים תקנו והסכימו לדעת, דתפיסת חפץ אין לו התרה ולא הפרה לעולם, ואפילו אם נשבע לגרש את אשתו, יגרשנה ולא יהיה לו התרה, אבל אם נשבע לבטל מצוה כולי עלמא מודו דבטלא מעיקרא ולא חיילא כלל, ואמנם אם הוא דבר שאינו יכול לעמוד בו יעשה לו התרה מדאמרינן, האומר שבועה שלא אישן ג' ימים כופין אותו ומלקין וישן לאלתר. ובשם גאון אחר מצאתי, שאלו לו, מי שקפץ ונשבע על פה בהזכרת השם ובתורה המונחת בארון, אם יש לחכם להתיר שבועתו שנשבע על פה או לאיו, השיב, הואיל והזכיר בה השם או התורה, אין רשות לשום אדם בין חכם בין סופר בין גדול להתיר שבועתו של אדם כל עיקר, לא שבועה שנשבעין בספר תורה שבידו, ולא שבועה שנשבעין בשם הבורא או בספר תורה המונחת בארון אין רשות לשום אדם לבטלה ולהתירה ולהפיר אותה.
בשם רבנו חננאל, מצאתי, שאלו לו, אם יש רשות לאדם לישבע על אשתו ועל בני ביתו לעשות שום דבר או שלא לעשות שום דבר, כגון, שלא תלך בבית אביה או שתלך לבית חמיה. השיב, שאסור לאדם לישבע על אשתו ועל בני ביתו אפילו לאכול ככר זה או ללבוש בגד זה או להוריד לו חפץ מן העליה אעפ"י שהם חייבים בכבודו, לעובדו, משום שאין שבועה אלא על הנשבע לעצמו, שנאמר להרע או להיטיב, ומי שנשבע על אחרים הרי זה שבועת שוא, אעפ"י ששומעים לו אותם אחרים שנשבע להם וקיימו את דבריו הרי זה חייב, שכבר הוציא שבועה לבטלה, ואם לא שמעו דבריו והלכו להם, אין עליהם עון שבועה כלום, אבל נהגו העם לישבע על נשותיהם ובני בתיהם ולומר, שבועה שלא תצאו ואם תצאו יום אחד אתענה או לא אדבר עמך שבת, נמצא שנשבע על עצמו, ואם יצאו ולא השגיחו על שבועתו, נמצאת שבועתו קיימת, וכן אם נשבע על חבירו שיתארח אצלו שיאכל עמו בסעודה, ואמר לו אם לא תאכל עמי היום לא אוכל עמך לעולם, כגון זו רשאי אדם לישבע, אבל על אחרים ממש לא. מצאתי בשם רב האי גאון ז"ל, מי שנשבע שלא לדבר עם חברו, שאלו לו, מהו לכתוב לו דברים בכתב, השיב, שמותר לכתוב כל מה שבלבו ואין בזה חשש, אבל אסור ליתן שלום לחבורה שהוא בתוכה, אלא אם כן אמר שלום עליכם רבותי חוץ מפלוני, וכן ראוי לומר. מעשה באחד שנשבע שלא ידבר לאחותו לעולם אם תתעכב בבית בעלה לילה אחת, ובעלה סגר עליה את הדלת ולא הניחה לצאת, בא המעשה לפני הרב ר' מאיר ז"ל, והלקוהו משום שבועת שוא, שלא היה לו לישבע לפי שאין אחותו ברשותו אלא ברשות בעלה, ושבועתו שבועת שוא היתה והתירו לדבר לה לאלתר.
<h2>דף כו:</h2>
השיב ר' אביגדור כהן, כל אדם שגומר בלבו דבר, כל זמן שאינו מוציא בשפתיו אינו כלום להיתפס, לא משום נדר ולא משום שבועה, ואפילו לענין קדשים ותרומה צריך שיגמור בלבו לשום הקדש ולשם תרומה, דהיינו שגמר בלבו שחשב שיהא הקדש או תרומה, אבל אם לא חשב שיהא הקדש בגמר לבו אינו כלום, עד שיוציא בשפתיו. וכן מצאתי שהשיב ר' ישועה על מה ששאלו לו, מי שגמר דבר בלבו אם הוא כנודר או לאיו, ובאיזה ענין גומר, ואם יהרהר דברים שאינם הגונים והוא מצטער ואינו מתכוין להם אלא שנראים ממש כדוחקים אותו, אם אדם נתפס על אותו עון. השיב כך דעתי נוטה, כל דבר שלא חייבה התורה לפרוש ממנו ואדם יהרהר עליו אולי טוב לפרוש ממנו, ואחר כן נותן לבו לגמרי לפרוש ממנו ולהחמיר עליו, כגון זה נקרא גומר בלבו להיות כמו איסר עליו, ואעפ"י שגמר בלבו כל זמן שלא הוציא בפיו אם עבר עליו אינו חייב לא מלקות ולא קרבן. וכן אמר רבא, דברים שבלב אינם דברים, בין לקולא בין לחומרא. ועל הרהורי עבירה הבאין לאדם בעל כרחו אינו נענש עליהן וכבר עליהן נאמר, וירא און ולא יתבונן, אך המתכוין ומהרהר אעפ"י שלא הוציא בשפתיו, יש עונש בדבר ובזמן שבית המקדש קיים היה מביא עליהן עולת נדבה ועכשיו מי מכפר עליהן רוח נשברה.
<h2>דף כח:</h2>
מצאתי בתשובת גאונים, שאלתם, תנו רבנן, נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל מפריה ורביה אלא יוציא ויתן כתובה. האי יוציא לכתחילה ואח"כ יתן כתובה, או דילמא מצי איתתיה למימר ליה לא שקילנא גיטא מנך עד דמשלמת לי כתובתי דאשקל אנא גיטא וכתובה בחדא שעתא, ואי לית לך יתיבנא בביתך, אכילנא שתינא ומכסינא. וכן מאן דלישתבע על איתתיה דלא יהנה מנה, בין שנשתבע בשם בין בספר תורה ולית עמיה שעור כתובה, מי מצי אמר לה הכי או היא מצי למיטען ליה הכי, ואם תמצי לומר דמצי למימר לה הכי, אם חזר ונתחרט על שבועתו יכול להפיר שבועתו על ידי חכם שבעירו או זקן חשוב כיון דדבר מצוה הוא או לא. תשובה. פשיטא, כל היכא דבעי הבעל לגרשה בין בשביל לקיים פריה ורביה, בין שלא מצאה חן בעיניו ובין שבקש אחרת צריך לשלומי לה כל מה דחזי לה ולמיסב לה גיטא עם כתובתה כאחד, וכן תנן, נשבית חייב לפדותה, אמר הרי גיטא וכתובתה תפדה את עצמה, אינו רשאי. לקתה, ואמר הרי גיטא וכתובתה תרפא את עצמה רשאי, דאלמא הכי תורת גרושין. גיטא וכתובתה. אבל אם היא בעא מניה לגרשה, בין שנתחייב להוציא וליתן כתובה ובין שבאה מחמת טענה, אי אית ליה לשלומי לה משלם, ואי לית ליה מאי יכול למעבד, צריך להודיע לאשה דלא יכלינן אלא להשביע דלית ליה, ולסדר עליו כדרך שמסדרין בבעל חוב, וילפינן מערכין, דכתיב ביה על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן, ואם נתרצה בהכי כייפינן ליה לגרשה ולאישתבועי ולסדורי. והיכא דקפץ הבעל ומסר לה גיטא על כרחה, פשיטא דגיטא הוי ומתסרא לכהונה ומותרת לכל אדם, ופשיטא נמי דמחייב הבעל במזונותיה עד דמשלם כתובתה, דלא גרעא מההיא אלמנה דאמרינן, שתפסה כסא דכספא בכתובתה, אתאי לקמיה דרבינא, אמר, אע"ג דלא אישתייר אלא מקצת כתובה אית ליה מזוני, אבל למיכפיה לאהדוריה ליה לאנתו לא אשכחן, אלא אית לה לאינסובי לאחר, ואע"ג דמנסבא לאחר אית לה עליה מזוני עד דמשלם כתובה או שקלא דמי מזונות, דלא גרעא כתובתה ממה דתנן, הנושא את האשה ופסקה ע"מ שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים, ולא יאמר הראשון לכשתבוא אצלי אזונה, אלא מוליך מזונותיה למקום שהוא אמה, ולא יאמרו שניהם יחד הרי אנו זנים אותה כאחת אלא אחד זנה ואחד נותן לה מעות. ולענין מי שנשבע שלא ליהנות מאשתו, ולית ליה כתובה לגרשה, וודאי הוא בנפשו פשע, שגלוי וידוע לפני יוצרו דלית ליה לשלומי לה, ואפי' נשאר עני צריך לשלם לה כתובתה וכל עוד שאינו משלם לה חייב לקיים לה שאר כסות ועונה, והרי הוא כמי שנשבע לבטל את המצות, שלא לעשות סוכה, ושלא ליטול לולב, ושלא להניח תפלין וכיוצא באלו, וכשבועת שוא היא, דאז וודאי היה בדעתיה בשעתא דאישתבע דלית ליה לשלומי, וכל עוד שאינו משלם לה חייב בשארה כסותה ועונתה והוא נשבע, ואף ע"פ שלא עשה מה שהוא חייב הרי זה וודאי מעיקרא שבועת שוא שחייב על זדונה מלקות ומלקינן ליה ושרי להאכילה ולהשקותה ולקיים עונתה ולא צריך התרת חכם, אבל אם לא היו אלו הדברים בדעתו בעת שבועתו, אלא שהיה סבור שיכול לעמוד על שבועתו ולבסוף נתגלה אליו שאינו יכול לקיים, או שחשב שהיה לו שעור כתובה וכאשר חפש בעניניו ולא מצא, או שחשב שיכול לגרשה ותהא כתובתה עליו כהלוואת חוב, ולבסוף נתגלה אליו שאין לו לעשות שום אחד מאלו, או צד אחר כיוצא באלו, לאיו שבועת שוא הוא, ולית עליה מלקות אלא כשבועת שגגות דמיא ומתניתין בהדיא תנן, פותחין לאדם בכתובת אשתו. ומאי דאמריתו להתיר ע"י חכם שבעירו או זקן חשוב, הלכתא, או חכם מומחה אע"ג דיחיד הוא, ואי הדיוטות אינון צריך שלשה, והכי אמרי רבנן, מה דכתיב בפרשת נדרים, זה הדבר וילפינן משחוטי חוץ דכתיב ביה אהרון ובניו וכל ישראל, למאי הלכתא, אמר רב ששת, להכשיר ג' הדיוטות בהתרת נדרים, והא ראשי מטות כתיב, אמר רב חסדא ואיתימא ר' יוחנן, ביחיד מומחה. והנך ג' הדיוטות דאמרינן מיבעי דהוו גמירי אע"ג דהוו מומחין, ולמיתב ולהתעטף בישיבת בית דין. עד כאן התשובה.
<h2>דף לה.</h2>
תנן, משביע אני עליכם מצוה אני, אוסרכם אני, הרי אלו חייבין, בשמים ובארץ הרי אילו פטורין, באלף דלית וביוד הא, בשדי צבאות וכו', מזו ההלכה מוכחת שכל השבועות אינו חייב עליהן עד שיזכור את השם, או אחד מן הכנויין, ובין בשבועת בטוי בין להתחייב קרבן בין לעבור בבל יחל. ואם לא הזכיר את השם אלא אמר שבועה שלא אוכל ככר זה, אינה כלום עד שיאמר שבועה בשם, דהא כל שבועה דאורייתא משבועת ה' תהיה בין שניהם נפקא, ושבועה האמורה גבי נדרים שעובר עליה בבל יחל לא משניא משאר שבועות. והשתא בשבועת העדות דלא כתיב שבועה, בעינן שם, הכא דכתיב שבועה לא כל שכן, והאי תנא לא הזכיר בכל מקום שם אלא שבועה סתם, לאו למימרא דשבועה סתם בלא שם הויא שבועה, אלא מפני שלא רצה להזכיר את השם דהא גבי שבועת העדות לא תני אלא שבועה שאיני יודע בלא שם, ואינו חייב עד שיזכיר את השם, וכן כל הברכות האמורות בתלמוד לא תמצא בהן שם, אלא ברוך הטוב והמטיב, ברוך דיין האמת, ברוך שהחיינו, ובכולן צריך להזכיר את השם שכל ברכה שאין בה שם ומלכות לא שמה ברכה. וכך אמר רבינו משה בן מימון בספר הפלאה פרק ב' בהלכות שבועות, אחד הנשבע או השביע בשם המיוחד, או באחד מן הכנויין כגון שנשבע במי שהוא חנון, במי שהוא רחום, במי שהוא ארך אפים וכיוצא בהן, בכל לשון הרי זה שבועה גמורה, וכל אלה וארור הרי הן שבועה, והוא שהזכיר אחד מן השמות או אחד מן הכנויין, כיצד, כגון שאמר באלה או בארור לה', או במי ששמו חנון, או שיאכל דבר פלוני ואכלו, הרי הן נשבע לשקר, וכן בשאר מיני שבועות. וכן האומר שבועה בה', או במי ששמו חנון, לא אוכל ואכל, שזו אשה והוא איש, שאין לך בידי כלום ויש לו, שאיני יודע לך עדות והוא יודע הרי זה חייב. אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כינוי, הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו אבל אינו לוקה עליו ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהא מזכיר שם מן השמות המיוחדין או מן הכנויין כמו שבארנו. ולא השבועה בלבד אלא כל כנוי שבועה כשבועה. כגון שהיו אנשי אותו מקום עלגין, והיו קורין לשבועה שבותה, או שקוקה, או שהיו ארמין שלשון שבועה בלשונם שמתא והיו מכנין אותה, כיון שאמר לשון כמשמעו וענינו שבועה הרי זה חייב כמו שהוציא שבועה, וכן האומר לאיו לאיו ב' פעמים דרך שבועה, או הן הן והזכיר שם או כנוי הרי זה כנשבע, וכן ימין שבועה ושמאל שבועה, שנאמר, נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו. וכן האומר מבטא שלא אעשה כך וכך והזכיר שם או כנוי הרי זה שבועה, אמר איסר לה' או למי ששמו חנון שלא אעשה או שאעשה, הואיל והוציאו בלשון שבועה הרי זו שבועה.
